מקשר עין עימם . המעלית ירדה באיטיות לקומת הקרקע, עד שהגענו למפלס הרחוב . הדלת נפתחה, ויצאתי ללכת הביתה . לא הלכתי יותר מ- 20 מטרים כשלפתע השיג אותי המתבגר . "סליחה, אדוני", שאל, "אתה אוהב פאזלים ? " . הייתי נבוך, אינני מכיר אותו . מלמלתי שאני לא "איש פאזלים", אבל הילדים שלי אוהבים . הוא הושיט לי קופסה מלבנית עטופה ואמר : "בבקשה קח את זה . שיהיה לך סוף שבוע נעים" . לפני שהספקתי להגיב תחב את החבילה לידיי ומיהר בחזרה אל האישה, נתן לה יד, וראיתי אותם חוצים יחד את הכביש ומתרחקים . המתבגר הזה, חשבתי, מוכר לי . אולי היה פעם בטיפול אצלי . או שאני מכיר אותו ממקום אחר . מאיפה אני זוכר את הפנים שלו ? מלא מחשבות הגעתי הביתה, ופתחתי את העטיפה . זה היה פאזל של אלף חלקים מהסוג שאני אוהב, נוף פסטורלי מארץ רחוקה . בתי ודאי תתלהב לעשות אותו כשתבוא לביקור, חשבתי, אבל מתי זה יקרה ? היא נסעה לאנגליה ללמוד מוזיקה במקום יוקרתי, היא מצליחה אבל רחוקה . שוב עלה בזיכרוני הנער שנתן לי את הפאזל . האם רצה ממני משהו ? איך לא שאלתי אותו לפחות לשמו ? גם פני אימו היו מוכרות לי . בשנות הקורונה, כשכולם עטו מסכות, היה לי ...
אל הספר