50 | פיטר עטייה עם ביל גיפורד בטקס האשכבה, כולם הסכימו שהיתה "ברכה" בכך שסופי לא נאלצה לשאת את מצב השיטיון תקופה ארוכה מדי, אבל בזמן שישבתי על הספסל, הרהרתי בעובדה שהעשור האחרון בחייה עבר עליה כשאינה מסוגלת ליטול חלק באף אחת מן הפעילויות שמילאו אותה בהנאה . תחת זאת, היא סבלה מכאב ניכר . איש לא הזכיר זאת . התכנסנו להתאבל על מותה הביולוגי של סופי, אבל מה שהעציב אותי אפילו ביתר שאת היה העובדה שהנאת השנים האחרונות נגזלה ממנה . אני מדבר עם מטופלי על סופי לעתים קרובות, לא משום שהסיפור שלה יוצא דופן אלא מפני שלמרבה הצער, הוא טיפוסי מאוד . כולנו ראינו את הורינו, סבינו וסבותינו, בני זוגנו או חברינו סובלים ממצבים דומים . מה שעצוב הוא, שאנו כמעט מצפים לכך שזה מה שיקרה לזקנינו ; ואפילו בהיותנו חמושים בידע הזה, מעטים מאיתנו נוקטים צעדים שעשויים לעזור לנו להימנע מהגורל הזה . אפילו בעבור בקי, שטיפלה באמהּבשנותיה הקשות האחרונות, הרעיון שהיא עשויה יום אחד למצוא את עצמה במצב דומה הוא קרוב לוודאי הדבר הרחוק ביותר ממחשבותיה . לרובנו, העתיד נותר בגדר הפשטה מעורפלת . אני מספר את הסיפור של סופי כדי לעזור להמ...
אל הספר