51 פרק ראשון | דמוקרטיה ביטחוניסטית ופחד אווה : האם יחסכן לערבים השתנה עם השנים, גם כיחידים וגם כקהילה ? אפרת : אני הפכתי להיות יותר פרו-ערבית . רוחמה : אני עדיין חושבת שצריך לדבר איתם . אנשים לא מסכימים איתי, אבל אני עדיין חושבת שהדרך להציל את המקום שבו אני חיה היא הידברות . אפרת : אני לא מתביישת להגיד את זה למשפחה שלי . גם בעבודה . מקום העבודה שלי נחשב לשמאלני . אם הדברים יימשכו כפי שהיו עד עכשיו, הוא ייסגר בסופו של דבר . כל מה ששמעת פה, על המיגון ועל הכסף — להם [ לפלסטינים ] אין שום דבר מזה . אין מיגון, אין תמיכה, אין רפואה שתטפל בהם . אין . רוחמה : למה שהם לא יכעסו ? שלי : מה יש להם להפסיד ? אפרת : לפי דעתי הם יצירתיים בצורה בלתי רגילה . היום שוגר [ מעזה ] צרור בלונים שחובר לכדורגל . הדבר הראשון שאמרתי לנכדים שלי היה "תסתכלו, אסור לגעת בזה" . היה לנו בלון עם חומרי נפץ שנפל כאן במגרש המשחקים, למזלנו הילדים לא היו שם . אלה הדברים שאני חרדה מהם, מאז שנולדו הנכדים . רוחמה : כשהתחילו עם הבלונים התפלאתי שזה לא קרה קודם . כי אין להם מה להפסיד . זה כל כך יצירתי, להשתמש בבלון, כל כך פשוט, א...
אל הספר