61 מבראשית עדי עד נמצא בגדר פוטנציאל הטמון בזרע . ככל שעוברת השנה וככל שעוברים החיים, כך גדלים המעשים, שהם בעצם הפרידות מכל מה שיכול היה להיות, וכך קטן הפוטנציאל שהיה בגדר אפשרי תפיסה זו מבנה את בסיס תודעת האחריות על העולם, שהאדם נידון לה מעצם בריאתו לפי סיפור הבריאה . האדם נברא לכדי פריון, וזו אחריותו להמשך הבריאה . אחריות זו באה בהתאם למדרש לפיו האדם נברא בסתיו כדי לחרוש ולזרוע . חלק זה של הסיפור מסתיים בהערה תמוהה : "וַיִֹּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלא יִתְבּשָׁשׁוּ" ( כ"ה ) . האדם והאישה כבר נפרדים זה מזה, אך הם עדיין לא מודעים די הצורך לשונות ביניהם . הסיפור מעורר את תשומת לבנו להכרח שבבושה כזרז בתהליך ההיפרדות . הבושה נובעת מההכרה וההבנה של ההבדלים ביניהם, והיא שלב נוסף בתהליך ההתבגרות . מבחינה זו מהווה פסוק זה הקדמה למה שיסופר מיד . תודעת הזוגיות פרק ג' פותח במפגש בין האישה לנחש המייעץ לה לאכול מן העץ : " ( א ) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֵּל חַיַֹּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִֵּי אָמַר אֱלהִים לא תאכְלוּ מִכֵּל עֵץ...
אל הספר