] 192 [ חוכמת ל ב ההרגשה הזאת ש״פתאום הכול נראה לא חשוב״ אל מול אימת השכול, האובדן והמוות, נכחה גם בטיפולים אחרים . ״אני לא יודעת על מה נדבר היום . אני לא רוצה להמשיך לקטר על חיי היום-יום שלי, על כך שאני רק מעבירה את הזמן ומחכה לערב, על כך שאני מסתובבת בבית שלי, מסתכלת על הילדים שלי ורואה רק פגמים״, אומרת יעל בשקט, ובכלל, אני מרגישה כל כך אשמה על כך שאין לי כוח אליהם, כשמסביבי משפחות שלמות נקרעו, נטבחו, נשברו, ואני ? על איזה קשיים בדיוק יש לי לדבר ? אני בכלל מרגישה שאני מבזבזת את הזמן שלך . עברה לי מחשבה מוזרה בראש לפני שבאתי . שאני רוצה לבקש ממך לא להגיע לפגישות אבל לשלם עליהן . ושבזמן שאני משלמת עליהן תטפלי באנשים שבאמת נפגעו . שמגיע להם שיטפלו בהם, לא בי . כך היא סיכמה . גם בטיפולים אחרים, של אנשים שנפגעו באופן מוחשי יותר מהמלחמה עלו ספקות בנוגע לתועלת הטיפול באותם ימים . כשהנשימה עצורה, כשמחכים בכל רגע לחדשות ולעדכונים — הצורך לעצור הכול לשעה ולהתעמק בסיפור הפרטי נראה תלוש, אנוכי ולא מתקשר עם אווירת הדחיפות הכללית שבחוץ . הרגשה חזקה של אשמה ליוותה פגישות רבות באותם ימים . כמו שגליה...
אל הספר