] 142 [ חוכמת ל ב * * * נויה נשמה נשימה ארוכה, המתינה רגע, ואז אמרה : הוא כל הזמן נלחם בי . באמת, בשבוע האחרון זה פשוט בלתי נסבל . הוא פוקח את העיניים בבוקר, בשנייה הראשונה אני עוד רואה את הילד האהוב שלי, המתוק, התינוק . אבל תוך רגע מתחלפת ההבעה בכעס, והוא מתחיל : לא רוצה לקום . לא רוצה להתלבש . אני עוצרת את הנשימה ומקווה בליבי : רק אל תתהפך עליי . רק על תתהפך עליי . תן לבוקר הזה לעבור בשלום . או, למשל, סיפורה של אפרת : ״למה הכול צריך להיות כמו מלחמה ? אני מרגישה שלצאת מהבית זה מלחמה, לחזור הביתה זה מלחמה, ובין לבין יש כמה שעות שבהן אפשר לשחק בלי להיות אחד נגד השני״, היא סיפרה בתסכול, לפעמים אני לא מבינה במי הוא נלחם . זה אפילו לא שהוא רוצה משהו מסוים כמו שאני מרגישה שהוא רוצה להילחם בי . מה שאגיד — הוא יגיד ההפך . בוקר שיש בו פחות משתי סצנות הוא בוקר מוצלח . בעבודה כבר יודעים שלפני תשע וחצי אני לא נכנסת למשרד . למה זה צריך להיות כל כך קשה ? מה כבר ביקשתי ? לקום, להתלבש, לצחצח שיניים, לקחת משהו לאכול וללכת לגן . והמשימות האלה, הטריוויאליות והיום-יומיות, בתוך כל אחת מהן טמון בור עמוק של...
אל הספר