88 אחת ממעטים ונבלותם של הבוזזים , שמן הסתם היו שכנים מן הרחוב , אנשים שבמשך שנים חיינו ביניהם . ואולי רק נדמו לאנשים . אמא ואבא לא נואשו . היה בהם ביטחון מוחלט בכוחם להתגבר . האמינו שכולנו נשרוד . הם כבר עברו מלחמה אחת והיו בטוחים בתובנה שיש להם למהות המלחמה . אבל הפחד היה כל כך נורא , והיומיום הפשוט , העולם בו גדלנו , הביטחון המתקיים מתוקף חיים רגילים , כל אלה חדלו באחת . בלה גיסתי , אברהמל ' ה ואני , היינו בוגרים מכדי להירגע . בוגרים דיינו כדי לראות את המתח והחרדה על פניהם . אי אפשר היה שלא לראות . העצובה והנפחדת מכולם הייתה ציפורק ' ה . לא רק בשל גילה הצעיר . בילדותה לקתה במחלת פרקים שלא אובחנה . כאבים נוראיים היו תוקפים אותה כל אימת שמזג האוויר השתנה . אבא נסע איתה לרופא מומחה בוורשה שקבע שיש לחזק אותה בגבס כדי להגן על עמוד השדרה ולייצב אותו . שבועות היא שכבה בבית וכל גופה הקטן נתון במעטפת גבס . בקיץ 93', לפני המלחמה , נסעו שוב לוורשה להוריד את הגבס . הם חזרו ברכבת , נושאים לוח גבס מיוחד שעליו צריכה הייתה לישון . מוזר . הערב הראשון בו חשנו הקלה , כאילו משהו מאיים מאוד הוסר מעלינו ...
אל הספר