146 כריסטיאנה ריטר מעל המישור קולח שלג כמו זרם שוצף, אבל ההרים נישאים מעלה אל שמי הכוכבים המנצנצים, דוממים ובתוליים . והנה ניתקים רדידי ערפילים בהירים מן השמיים . הם שטים הנה והנה ברחבי השמיים בגלי ענק זוהרים, כאילו מישהו מפיח בהם אוויר ברכּוּת . אנחנו רואים את המקצב הזוהר של כיפת השמיים עד שהערפילים מתפוגגים, והנה אנו בני אנוש קטנים שמפלסים את דרכם בשתיקה ובקושי מבעד לסערה על פני האדמה . אנחנו מטפסים במעלה מדרונות השלג התלולים . כל מלכודות השועלים פעורות לרווחה . השלג הנושב מתעופף דרכן . מפסגת הרכס נגלים לעינינו ההרים הרבים של ספיצברגן, נישאים, זוהרים, קפואים . למראה המרחבים רגשות רבים עולים בנו, אבל בדידות אינה אחד מהם . אנחנו כמו חלק בלתי נפרד מן הפלא . אנחנו גולשים בדהרה במורד המדרון וממשיכים לטוס במישור, הרוח בגבנו, בחזרה לבקתתנו שעל הים . המסע נטול המאמץ בארץ השטופה אור ירח הוא נפלא, מרומם . אבל למרבה הפלא, גם כשאנחנו בהגיענו לבקתה — הכורעת תחת שלג — אנחנו מרוצים . החדר הקטן אופף כמו צל מיטיב את רוחנו, שעדיין נרגשת מכל כך הרבה אור בהיר ומשכֵּר חושים . אבל הגברים נתקפים תאוות מסע ...
אל הספר