246 תמר פויכטונגר בזכות שלהם להזדקק ולרצות, בזכות הקיום שלהם - זו ראשיתה של ההחלמה . זו הכרה שנולדת מבפנים, ברגע בהיר של מודעות, או מעוררת מבחוץ, דרך קשרים בינאישיים ותנאים שמאפשרים אותה . תינוק בריא מגיח לעולם ומיד צורח, משמיע את קולו . הוא זקוק לאוויר לנשימה, למגע, לחום ולהזנה . הבכי שלו הוא הביטוי לנזקקות שלו כמו גם סימן החיים שלו . הבכי שמפעיל את הסרעפת מבטיח שריאותיו מתפקדות, שהמנגנונים הגופניים שלו כשירים ופועלים בשירותו . האינסטינקטים שלו מכוונים אותו לחתור למימוש הצרכים שלו . מתי זה משתבש, וכיצד ? מה גורם לאדם לפנות נגד עצמו ? כאב כרוני הופך בנקודה מסוימת לבלתי נסבל . הנפש אינה יכולה לשאתו ולכן מתנתקת ממנו באופנים שונים : דיסוציאציה מהגוף, בידוד חברתי, דיכאון וקהות רגשית, צמצום משמעות או עיקור הערך והחשיבות של תוכן החיים - כל מה שיהפוך את הכאב למורגש פחות . תחושת הצורך מושתקת . ההתנתקות מכאיבה גם היא, ומונעת סיפוק צרכים בסיסיים . היא מייצרת מצוקה נוספת, שבתורה מזינה התרחקות נוספת . מתפתחת דינמיקה שבה ההשתתפות בחיים הולכת ופוחתת והמצוקה מתעצמת . מחשבות אובדניות הן הפנטזיה על הני...
אל הספר