210 תמר פויכטונגר לפגום בטעם החיים של אמי, בשלמות התדמית שלי בעיניה . כמעט שהצלחתי לעמוד במשימה, להיות מושלם ומאושר בשבילה, אלא שהייתי שמן, ואת זה אי-אפשר היה להסתיר או לטשטש . בגיל הגן עוד לא זיהיתי את הבעיה . התנהלתי כאילו הייתי נורמלי : שיחקתי בחופשיות, רצתי וקפצתי ללא מודעות לצורת גופי, ואפילו הרשיתי לעצמי להתיישב על ברכי אבי בלי לקחת בחשבון את כובד משקלי . באופן משוחרר ובלתי אחראי הרגשתי ילד ככל הילדים, עגלגל בין ילדים רזים ושמנים, שונה אך לא חריג, כפי שהיה שערי שחור בין גווני השיער של הילדים האחרים . היו אלה חילופי המבטים בין אמי לתזונאית בקופת חולים שהביאו את המודעות הארורה, שריכזו לתוכם את כל המבטים של אמי שעד אז לא תפסתי את פשרם, ויצקו בהם משמעות . מאותו רגע הפנמתי : יש בעיה, אני בעיה . הפיקוח על גודל המנות בארוחות התהדק, הרמיזות הדקות הפכו עד מהרה לאזהרות מפורשות . היה עליי להשתנות בשביל שאמי תאהב אותי, בשביל שתהיה לה קצת נחת ממני, בשביל שאוכל לאהוב את עצמי . וזה לא היה קל . בכיתה ג' ביקשתי לראות פסיכולוג . הפסיכולוג שיחק איתי מספר חודשים, אך מעולם לא שאל אותי מה קשה לי, אז ל...
אל הספר