184 תמר פויכטונגר הצהריים . בינתיים חוזרים שוב ושוב על סדר ההתרחשויות מליל אמש באוזני כל מי שמוכן לשמוע . אני ממש לא רוצה לשמוע . מספיק לי לדעת ששרה עצמה התקלחה בקומה העליונה ולא נשרטה בגופה ( אבל אמא שלה ושני הקטנים היו בדיוק באמצע ארוחת הערב ) . בערב מתכנסים בבית הכנסת, מבקשים להתנחם, להתחמם יחד, קוראים תהילים פסוק אחר פסוק, מתחננים : "אלוהים, אל דמי לך ! אל תחרש ואל תשקט אל" . אחר כך מתפרקים, מתחלקים לשבטים על פי קבוצות גיל, מסתובבים בעיניים בוהות, שותקים או בוכים, חובקים את מי שנפרדה רק אתמול משני אחיה ואמה, ועוד לא ברור אם אביה ימשיך לגדל אותה ואת שלושת אחיה הנותרים ביישוב או שיעברו לירושלים כדי להתקרב לסבים . החיים סוטים ממסלולם ושבים אליו במהירות בלתי נתפסת : רק בחודש שעבר אוריה הייתה במוקד שסביבו התקבץ השבט לאחר הירי בכביש שבו נהרג דודהּ, והיום היא כבר במעגל המנחמים החיצוני, עוטפת את שרה, שאסונה קרוב יותר, טרי ומדמם . הנוער מקיף את מרכז היישוב במסלולים קבועים, אך מסתובב סביב עצמו עם צירים מתחלפים - אביגיל, אוריה, שרה, וכן הלאה . בכל פעם מתכנסים ומתפרקים מחדש, וממשיכים לנוע . וב...
אל הספר