25׀ איימי בכור בוני לישון לילה במלון לבד . עמוק בפנים הרגשתי פגומה ואמרתי לעצמי שזה כנראה פגם שלא ניתן לטיפול . שכנעתי את עצמי שמדובר בפגם גנטי, חוסר מולד בסרוטונין, ולכן אין מה לעשות עם זה ; שאני יכולה לקחת ציפרלקס לנֶצח כדי לא להרגיש את זה, או שאני יכולה להבין שאני פגומה וזה חלק ממני . אלא שסבלתי מתחושת הפגימות הזאת . היא גרמה לי להרגיש פגיעוּת שבעיני עצמי הפכה אותי לפחות ראויה מאחרים, לקטנה בעיני עצמי . אבל זה היה כל כך עמוק בלב, כל כך עמוק בבטן, שלא רציתי לנהל עם זה דיאלוג . הרגשתי פגומה והמשכתי כרגיל . כבר היו לי שלושה ילדים, אופרציה מורכבת כשלעצמה, אבל היתה לי עזרה של מטפלת, ובעלי תמיד היה אחראי על הבקרים, על הפיזור במסגרות ועל הכנת ארוחות הבוקר, אז היה לי קל יותר . ההורים שלי חזרו לארץ וחיו בדירה קטנה, שאותה אבי ירש מסבתי, כך שהיתה להם קורת גג לפחות . גם העניין הזה לא היה חף ממשברים : סבתי ז"ל הורישה לאבי בצוואתה את דירתה הקטנה והיחידה בבת ים מתוך ידיעה שכל אחיו "מסודרים", והוא כאמור נפל כלכלית ולקה בלבו . אך הקנאה העבירה את דודַי על דעתם, והם תבעו אותו בבית משפט לענייני משפחה ....
אל הספר