| 159 הרדה ודאוה בחרת . מצד אחד, אפשר לומר שבטווח הקצר צימצמתי את החרדה שלי במקרים רבים על פני 15 שנה, בכך שלא דיברתי בפני קהל . מצד אחר, אם מסכמים את החרדה שחשתי בפועל בשל הצורך להימנע מדיבור בפני קהל ולהסוות את הפחד שלי מכך כל אותן שנים, ודאי מגיעים לפרק זמן חרדתי ארוך הרבה יותר מכפי שהייתי חווה אילו פשוט התמודדתי עם הבעיה מלכתחילה . שלא לדבר על כל מיני הזדמנויות לקריירה שוודאי פיספסתי . קייטי פנתה אלי בתחילת שנות העשרים לחייה . היא היתה בשנה השנייה ללימודיה באוניברסיטת עילית וסבלה מחרדה משתקת . קייטי הרגישה חרדה כל הזמן : כשהתעוררה בבוקר, היא חששה מפני מה שהיום עתיד להביא ; כשנכנסה למיטה בערב, היא דאגה בגלל כל מה שעשתה ואמרה באותו היום . תמיד היה לה קל בבית הספר . היא היתה ילדה אהובה מאוד אם כי שקטה — שקדנית, בעלת זיכרון צילומי, לא היתה צריכה לעבוד קשה מדי כדי להישאר בראש הכיתה . אחרים התחרו בה, אבל זה לא הטריד אותה יותר מדי . היא למדה בבית ספר קטן יחסית לבנות בלבד, ובאופן לא מפתיע התקבלה לאוניברסיטת עילית . החיים היו טובים פרט לדבר אחד : הסמקה . היא שנאה את זה . כמובן, בילדותה ילדי...
אל הספר