92 עצמה, אור כזה מאיר את המגרש עכשיו . ואז באה הצעקה : איציק ושרה ! הביתה ! מיד ! מה זה צריך להיות ? תראו מה אבא יעשה לכם ! וזו אמא שלהם . ומיד הקסם נגמר . זה קורה כל כך מהר, שאני הופך לסחרחר . היעלמותו של האור, ומיד החושך חוזר להיות סתם חושך . ופתאום כולם מבינים כמה הגזימו, וכמה מאוחר, ואיזה עונש מחכה להם בבית . ומתפזרים . פתאום 4 : 4 נראה לגיטימי . ואיציק לוקח את שרה אחותו ביד, חזק, והם הולכים משם, נבלעים בחושך, אל הבית שבו מחכות להם מכות, היום אני יודע שהרביצו לשניהם, והיום אני אפילו יכול לחשוב שמה שקרה ביניהם, נורא כמה שהיה, לא היה נורא כמו סתם לחטוף מכות כל יום . סליחה, שרה, על מה שאמרתי לך ברחוב . אני נזכר בזה ומתכווץ באימה . ובעודי מתכווץ באימה, שבה ועולה המנגינה הזו : 'אביב בהרי האפלצ'ים' . קופלנד . הפילהרמונית של ניו יורק . הכינורות . אח שהורס את חייה של הילדה הכי יפה בכיתה . יופיה האינסופי של נגיעת הפעמון החרישית, האחרונה, בסוף היצירה . אני לא נורמלי . אני חושב שהמוח שלי מתפרק . 87 כולנו היינו צריכים לחזור הביתה, ושבע ורבע, וחצי, וחושך מוחלט משתרר, ורבע לשמונה, וכבר בקושי רוא...
אל הספר