א. הימנעות מאסמכתא ארמית

127 פרק ה : לשונות אחרות : לשון המשנה, ארמית לסוגיה, ערבית של הפסוק . ר״ת מתעלם מהאפשרות של פירוש על פי הארמית, המספקת ביאור ענייני לפסוק . ר״ת מעדיף אסמכתא מקראית דחוקה על פני אסמכתא ארמית מוצקה . בדיון הרביעי מתבררת משמעותה של הנטייה ‘תִּבְעֶה׳ . גם כאן ר״ת מעדיף אסמכתא מקראית דחוקה על פני אסמכתא מוצקה מהארמית . 21 בדיון החמישי מפרשים המשתתפים את שם העצם היחידאי ‘סָרָבִים׳ . מנחם מפרש על פי הארמית של אונקלוס . ר״ת, כדונש, מפרש על פי ההקשר הענייני . ( 1 ) ‘פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר׳ ( שמואל א ל, י ) [ סעיף 143 ] — דונש מפרש בהסתמך על הארמית : ‘ויש לו דומה מלשון ארם . הפסוק מתרגם “כי הרס תהרסם״ ( שמות כג, כד ) — “ארי פגרא תפגרינון״ . ופתרון “אשר פגרו״ — אשר נהרסו ונחלשו׳ . ר״ת אינו מקבל את פירושו של דונש ומפרש : ‘פתרונו : בטלו זה את זה מעבור את נחל הבשור לבלתי לכת אחרי דוד, כמו “בטילו המון 22 באדרע וחיל״ ( עזרא ד, כג ) , “ובטלו הטחנות״ ( קהלת יב, ג ) ׳ . ר״ת מסתמך על שני מקורות מקראיים, שלדעתו הם מתארים מצב דומה לזה שבפסוקנו, ומהם משתמע שביטול עניינו מניעה . 23 ר״ת, לשיטתו, נמנע מלהשתמש גם בפי...  אל הספר