הייתה החלוקה בין מי שהאמינו כי התוקפנות האנושית היא ראשונית / דחפית ) פרויד, מלאני קליין ( לבין מי שראו בה תופעה משנית / תגובתית ) ויניקוט, קוהוט ( . בספרם אוצר המילים של הפסיכואנליזה ז'אן לפלאנש וז'אן‑‑ברטראן פונטאליס ) לפלאנש ופונטאליס, 2011 ( מגדירים את התוקפנות כך : נטייה או מכלול נטיות המתגשמות בהתנהגויות ממשיות או פנטזמטיות, ושתכליתן להרע לזולת, להרוס אותו, לאלץ אותו לדבר מה, להשפיל אותו וכו' . לתוקפנות גם אופנויות אחרות מלבד הפעולה המוטורית האלימה וההרסנית ; כל התנהגות, בין שהיא מוגדרת על דרך השלילה ) סירוב להושיט עזרה למשל ( ובין שיש בה יסוד פעיל, בין שהיא סמלית ובין שהיא מופעלת הלכה למעשה, יכולה לתפקד כתוקפנות [ . . . ] הפסיכואנליזה העניקה חשיבות גדלה והולכת לתוקפנות ; היא הראתה כי היא פעילה משלב מוקדם מאד בהתפתחותו של הסובייקט והדגישה את המשחק המורכב של העירוב שלה עם המיניות ושל הפירוד ממנה . התפתחות רעיונית זו מגיעה לשיאה בניסיון לחפש לתוקפנות תשתית דחפית ייחודית ובסיסית באמצעות מושג דחף המוות ) שם, עמ' 732 ( . מתוך ההגדרה הראשונית הזאת אתייחס לשתי בעיות מרכזיות בהתפתחות מוש...
אל הספר