המילון בראי הדקדוק 217 רוזן, ברמן, גלינרט ושורצולד הם המקיפים ביותר שיש לדקדוק הלשון העברית, והם מתארים תופעות לשון רבות ומציינים את חוקיותן, אבל גם הם אינם שלמים — אפילו 14 נצרפם זה לזה ונתייחס אליהם יחד . ספרי הדקדוק לבתי הספר העבריים אינם שלמים, כי הם נכתבו במטרה לתאר את חוקי הדקדוק לפי דרישת משרד החינוך . לא כל תופעות הדקדוק מתוארות בהם, אלא בעיקר הגה וצורות ; התחביר נלמד בעיקר כאמצעי לתיוג, אם כי היום הוא משולב בהוראת הטקסט השלם והקישוריות בו . בספרי הדקדוק לבתי הספר טמונה ההנחה — בין שהיא נכונה ובין שהיא שגויה — כי אין צורך לתאר את החוקיות של דברים שהדובר הילידי יודע אותם מן הסתם . לדוגמה, אין צורך ללמד התאם מין ומספר כתופעת תחביר שיטתית, אלא במקרים שבהם מינו של שם העצם אינו ברור, כגון גרב שמינו זכר, ולכן "גרב ארוך", "גרביים צבעוניים" . אין צורך להסביר את תנאי הוספת את במשפט, שהרי הדובר ממילא יודע אותם ומשתמש בהם כהלכה בדרך כלל . יש ללמד רק את אותם מקרים שבהם יש סיכוי לטעות, כגון במשפטי קיום ( יש לי / אין לי / היה לי וכו' ) . הנטיות נלמדות כחלק מן התיאור הדקדוקי כדי להעמיד את הלו...
אל הספר