פרק ג: ספר תשובות דונש הלוי בן לברט על רבי סעדיה גאון: חיבור עברי במקורו או תרגום מן הערבית?

48 | פ ר ק ג ה . במסגרת הדיון בדגש וברפה מופיע הטקסט הזה בתשובות על רס"ג : ולגעיה בשמות הנודעות בתוכהנה הכר שתעשה התיבה שאחריה דגש ובסוף 63 דגש וכל 62 רפה . ומתוק לנּפש 61 דגש בין מים לַמֿיםרפה כמות רפאתי לַמָּים 66 65 באות שאת שכולו הוא רפה . ולשֿאת ולספחת 64 רפה ואֶתְֿנהטמא לנפש 68 67 . בשר חי בַשֿאת הכוונה כאן אמורה להיות זו : לאות היחס למ"ד יש תכונה מיוחדת בשמות המיודעים, כדלהלן : כאשר הלמ"ד מופיעה לפני שמות מיודעים האות שאחרי הלמ"ד תהיה דגושה רק אם המילה מופיעה בתוכהנה , דהיינו בהקשר . לעומת זאת אם המילה מופיעה בסוף, כלומר בהפסק, האות שאחרי הלמ"ד תהיה רפה . למשל, בדוגמאות "רִפִּאתִי לַמַּיִם" ו"מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ" המילים לַמַּיִם ולַנֶּפֶשׁ מופיעות בהקשר, וכך האות שאחרי הלמ"ד דגושה . לעומת זאת בדוגמאות "בֵּין מַיִם לָמָיִם" וכן "וְכֺ ל טָמֵא לָנָפֶשׁ" המילים לָמָיִם ולָנָפֶשׁ מופיעות בהפסק, וכך האות שאחרי הלמ"ד רפה . יוצאת מן הכלל הזה המילה שְׂאֵת . היא פותחת תמיד באות רפה, כמו בדוגמה "וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת", שבה השי"ן רפה אחרי הלמ"ד בהקשר, ואף אחרי האות בי"ת באה השי"ן רפה, כמו בדוגמה...  אל הספר