60 טארק חג׳י מלינים בימינו . כאשר טה חוסין פרסם את ספרו המפורסם ״על השירה הקדם-אסלאמית״ הופיעו חיבורים רציניים ששללו וביקרו אותו, ולצידם חיבורים ירודים שאי אפשר להגדירם אלא כחרפות וקללות . עבאס אל-עקאד נתקל בדבר דומה כאשר מֻצְטַפַא צַאדִק אל-רַאפִעִי פרסם את ספרו "על הגריל", שסגנון הכתיבה בו ירוד 29 סיכומו של דבר, ידענו ביותר ומכיל גידופים ועלבונות אישיים . בעבר שימוש בשפה תרבותית, אובייקטיבית ונטולת גידופים ועלבונות אישיים, ולצידה התקיים סגנון כתיבה אחר שהתבסס על חרפות, גידופים ועלבונות . בחמישים השנים האחרונות הזרם האובייקטיבי בשיח ובשפת השיח החל לפנות את מקומו בהדרגה לטובת זרם הכתיבה הדמגוגית, שבו הכותב זונח את הנושא ומתחיל לקרוע לגזרים את האדם שמנגד ולהטיל בו דופי . אינני סבור שיש צורך להביא דוגמאות המוכיחות שמדובר בתופעה נפוצה בחיי התרבות שלנו ; רוב הפולמוסים הכתובים מתחילים סביב נושא מוגדר, ולאחר מכן החיבורים מתרחקים מאותו נושא והופכים להאשמות אישיות ולחילופי עלבונות וגידופים . בחינה של הקמפיינים הסוערים בכמה מעיתוני האופוזיציה שלנו מעלה שהם החלו מנושא מוגדר, ואז זנחו אותו כדי לה...
אל הספר