אחרוּתה של שרית שפירא

אורי דסאו 436 הישראלי בהחדרה של מודלים חיצוניים לו, ובראשם מושג הדה – טריטוריאליזציה שאימצה מז'יל דלז ופליקס גואטרי . פרספקטיבת הדה – טריטוריאליזציה איפשרה לה לנתק מגמות מרכזיות באמנות הישראלית, משנות ה – 60 ועד ראשית שנות ה – 90 של המאה ה – ,20 מסממנים יציבים של מקום, זמן והקשר, ולאתר בהן את הממד הנוודי, התלוש, הטפילי, המבוזר, חסר ההיקבעות והלא – אורגני . את הממד הזה איתרה שפירא בעבודות שדימוייהן "מוגבלים לאמצעים ( כלי תעבורה ) , עזרים ( מזוודות, מפות ) , סימנים מובהקים ( עקבות ) ומצבים ( מבנים מרוקנים, דגמים תרבותיים ואנתרופולוגיים ממשיים הקשורים בשוטטות מנטלית ו / או באורח חיים נוודי ) , שאף הם מדגימים ניוד והתקה" . "מסלולי נדודים" הוציאה את האמנות הישראלית אל מחוץ לטריטוריה הישראלית, שהיא כשלעצמה דיפוזית ונטולת גבולות ברורים . היא עשתה זאת באמצעות הצבעה על האופנים שבהם אמנות זו מתברגת לתוך מבני תרבות זרים, כלומר - מגדירה את עצמה על דרך הפיצול, כתנועה מתמדת של היפוך וריקון . כך, ביחס אליה, המקומי נעשה תשליל של נוסחים בינלאומיים, שבאימוצם על – ידי אמנים ישראלים נעשים ועושים את האמנות...  אל הספר