ציבי גבע: מעשה הטקסטיל

111 האמנים הפלסטינים : כאן לא הפלסטיני מזהה את עצמו כבן לתרבות מיעוטית, בפועלו עם וכנגד דפוסי היצירה של שפת המרכז - אלא הישראלי, המשתמש בדפוסי התרבות הפלסטינית ומציב אותה בתוך כך כתרבות מרכז וכישות בעלת מרכז וזהות מובחנת . יחס זה נבחן מכיוון נוסף : אם קודם קראנו את ציורי הכאפייה ואת הציור בדגם הכאפייה כעימות של ציור "ישראלי" עם מוצר עממי פלסטיני - הרי שאפשר לקוראו גם כציור ישראלי של ציור פלסטיני של כאפייה, כלומר : ציור המתייחס לכאפייה לא במונחים של דפוס הטווייה הפלסטיני – מסורתי, אלא במונחיו ובאמצעיו של מדיום אמנותי שאוּמץ מתרבות המערב . ראיית ציורי הכאפייה של גבע כמתייחסים למעשה הכאפייה בכלים מדיומליים שאומצו מתרבות אחרת, מסווגת את עבודתו כשפה מיעוטית המתייחסת לשפה מיעוטית, בבחינת שוליים של שוליים . ניסוח כזה של יחסי הגומלין בין הקשרי העבודה מעיד על התבדלות, על נסיגה מהשדה המאפשר את קיומו של דו – שיח אנטגוניסטי אפקטיבי עם ונגד מרכזי כוח תרבותיים ופוליטיים . אסטרטגיה ציורית זו, בנסיגתה מהשדה הקולקטיבי, מעמידה מעין אי של ציור, שמתוך ויתור על התייחסות לסובייקט או למרכז כוח ממשי מכונן סוב...  אל הספר