למתכנן הקיבוצי, החייב לעמוד כל הזמן מול לחצים של ביצוע דחוף וניצול הזדמנויות תקציביות וכך נוטים לשלול ראייה כוללת של התפרסות היישוב . עם ההפרטה, בברור- חיל התעלמו מהיבט תכנוני זה, ולא דאגו להקמת גוף מרכז ומפקח, לתיאום הבנייה הפרטית, שהתפרצה בזרם של ״פיתוח פרברי״ . כשהגעתי לברור-חיל ב- 1956 , כמעט ולא היה שם שום דבר . הקיבוץ נוסד במהלך הקרבות להקמת המדינה, על משלט שהיה בגבעה סמוכה למקום הנוכחי . אחר כך עברו לנקודת הקבע . את הקיבוץ הקים גרעין של חברי תנועת ״החלוץ״ ממצרים, אך הגרעין היה קטן ורוב החברים עזבו . מ- 1953 ואילך, החלו להגיע לברור-חיל גרעינים של תנועת ״דרור״ הברזילאית, כיעד תנועתי, כדי לחזק את הנקודה . מהר מאוד הפך ברור-חיל והיה לקיבוץ גדול . תמיד היו בו מעל ל- 600 חברים והיום – קרוב לאלף . כשבאנו לכאן שלחו אותי לטפל בענייני בנייה . בתור קיבוץ חדש, הייתה לנו זכאות-בנייה מטעם הסוכנות היהודית, שטיפלה אז בקיבוצים חדשים, והיא גם זו שמימנה את הבנייה, אבל חייבה אותנו לקבל את תכניות המחלקה הטכנית שלה . בעיניי היו התכניות מאכזבות : התכנון נוקשה וחסר-חן, על-ידי אדריכלים שבאו בעיקר ממזרח ...
אל הספר