208 פרק שישי הסיפור עֶל המלך התמים נועֶד להמחיש נקודה פילוסופית חשובה בהגות הבודהיסטית לגבי התלות של העֶצמי בהיבטים שונים, שמצטרפים זה לזה ופועֶלים יחד . הנגינה היא מהלך חיינו, הסיפור והזהות העֶצמית שלנו . היא יכולה להיות הרמונית או צורמת, אבל בכל מקרה היא אינה קיימת בפני עֶצמה, אלא תלויה בהצטרפות של החלקים השונים של האדם : הגוף, התחושות, התפיסות, הדחפים והתודעֶה, המכונים גם "המצרפים שנגועֶים בהיאחזות" . אבל חיי האדם הם לא התרחשות רנדומלית שנוצרת בעֶקבות המפגש בין החלקים השונים . כפי שהמוזיקה נוצרת בידי האדם שפורט עֶל המיתרים, גם חיינו מונעֶים באמצעֶות רצון והכְוונה . פעֶולת הנגינה דורשת מאמץ, וכדי שהמוזיקה תהיה הרמונית עֶליו להיות במידה הנכונה . באותו אופן, יש להשקיעֶ מידה נכונה של מאמץ בניהול חיי הרוח כדי להגיעֶ לתוצאות הרצויות . ציטטתי את הסיפור הזה כאן בין השאר כדי לדחות את הפרשנות שרואה ב"מאמץ" נחישות והתמדה כמעֶט עֶל-אנושיות . יש כמובן מקום לנחישות מסוימת בתרגול מדיטציה, ובכלל בחיים ; אבל אני פוגש לפעֶמים מתרגלי מדיטציה בלתי מתפשרים, שמקשים עֶל עֶצמם ומתעֶקשים לתרגל במשך פרקי זמן...
אל הספר