פרק אחד-עשר 142 הרגשתי את החופש שבבנייה, פשוט כי זה מה שיש לעשות . בפעמים אחרות איבדתי את זה . להט הבנייה היה משתלט עליי כשלא שמתי לב, הייתי מעצבן אפילו את פרנק האדיש . כרכוב הגג כמעט סכסך ביני לבינו כיוון שבתפקידי הכפול כמעסיק וכשוליה, ביקשתי למרוח עוד ועוד שכבות לכה על חזית הבית . "פרנק, פרנק, בלי קיצורי דרך, בסדר ? " "בסדר, בסדר, אבל זה ייקח יותר זמן ויעלה לך יותר . זה באמת שווה את זה ? " "אתה לא רואה שזאת הזדמנות של פעם בחיים ? הבית הזה הוא סמל לדברים שנעשים כמו שצריך . דרך הבנייה היא דרך החשיבה ולהפך . האכפתיות מקרינה כלפי חוץ . " "אי-אפשר לחיות בפרפקציוניזם כזה," רטן פרנק, "כולם ישתגעו . " "זה נראה לך כמו פרפקציוניזם כי זה לא באופנה . היית קורא לקתדרלה פרפקציוניסטית ? בזבוז זמן ? אז איך אתה אמור לבנות מקדש בין כל החרא ? " "עוד מטורף . . . יש יותר מדי כאלה בארץ הזאת . . . והם מדרדרים הכול . . . " מלמל פרנק לעצמו . לא נסתר מעיניי שמשהו בזווית כתפיו העיד כי עדיין חשב שאני קצת משוגע . אבל זה לא עצר אותי . חזרתי על השורות בראשי : לא יכול להיות משגה ברעיון שבית צריך להיבנות נכון . אם ה...
אל הספר