המצב בשביעייה לא היה שונה בהרבה . למעט אביגדור ליברמן, לא היה אף שר שגיבה את נתניהו וברק בעניין הזה בפה מלא . דן מרידור ובני בגין היו המתנגדים החריפים ביותר, לב הציר שבלם את כוונת התקיפה הישראלית ה"פראית" . שניהם סברו שלא ניתן למנוע איראן גרעינית באמצעים צבאיים, שיש מגבלות לכוח . עם מרידור ניהל נתניהו חילופי דברים קשים, גם אם ענייניים, בפורום השביעייה וגם בשיחות פרטיות . הקונספציה שלכם מוטעית, אמר לו מרידור, אתם לא יכולים לגרור את האמריקאים לתוך זה, לא נוכל להכריח אותם לתקוף, זה לא עובד ככה . כשנתניהו, בתגובה, התעקש שאפשר גם אפשר, ענה לו מרידור : זה לא רק נשיא, זה גם קונגרס, דעת קהל, תקשורת . הבעיה העיקרית היום היא שאין באמריקה לגיטימציה לעוד מלחמה . אחרי אפגניסטן ועיראק, גם הרפובליקנים לא ימהרו להסתבך פעם נוספת, לכן כל מסע האיומים שלכם מיותר . עמדתו של יעלון, לעומת זאת, היתה מורכבת : הוא סבר שישראל לא צריכה להירתע מאפשרות של תקיפה, אבל לשיטתו תסריט שמחייב פעולה כזאת היה רחוק בשלב ההוא . החבר האחרון בשביעייה, ראש ש"ס אלי ישי, התנדנד, מה שהפך אותו ללשון המאזניים . כיוון שכך, ובשל בקיאות...
אל הספר