פרק שני 140 פרש רק מתוך עצמו , והוא אינו הגורם המכריע הבלבדי לדעתו , אין התלמוד הבבלי מת בקביעת ההלכה . לדבריו , רבנו תם סבר ש " המפרש המועדף אבל לא הבלעדי של התלמוד הבבלי הוא המנהג , ספרות האגדה , קובצי ההלכה הגאוניים ועימם האינטואיציה ההלכתית 128 והשכל הישר " . ) בקשר לרבנו תם ( , משקפת צד נדמה כי כל אחת מן הדעות שהובאו כאן לסיכום : מסוים של הזיקה בין התמורות ההיסטוריות , הרֵאליות והערכיות , לבין דרכי הפרשנות של התורה שבעל פה בכלל ושל פסיקת ההלכה בפרט . נראה לנו שהנקודה העקרונית בר לשאלת זהותם של המרכזית היא הנקודה שעמדו עליה אלבק ושילה , שלפיה מעֵ ) החכמים או החברה ( , יש להבין את הגורמים שהביאו לצמיחתם של מחוללי השינויים במערך המושגים של ו השינויים עצמם , וביניהם : תמורות שהתחוללו בסולם הערכים פעל , מתוך זיקה עמוקה רבהּ של החברה שבקִ ולא רק שלו , אלא החכם ופוסק ההלכה דל , מתחנך ומתפתח לתנאי התקופה , לאתגריה ולערכיה . ההתבוננות בפוסק ההלכה הג יכולה להיעשות במנותק מהוויית החברה ומערכיה , שכן הפוסק חווה בתוך החברה , אינהּ יסודות חינוכו הרוחני והתורני . ל זיקה פנימית מתוך את הסביבה ואת...
אל הספר