הילד ממש לא רוצה לנגן בחלילית, וכנראה גם לא בדיוק מתאים ולא כישרוני בתחום . שמחתי . חשבתי שבכך נגאלתי מייסורי ושאוכל סוף - סוף ליהנות מכדורגל עם חברי במקום לסבול בחוג החלילית . אבל זה לא היה כל כך פשוט . . . בבית הספר אותו ניהל אבי לימד המורה לוץ, אדם צנום, נחמד וממושקף, שבמקרה גם היה בעלה של שושנה חצור . וכך, בעזרת "קשרים בחלונות הגבוהים", הגענו לשיחת שכנוע אצל המורה שושנה בנוגע לעתידו המוזיקלי של הילד . בעודי יושב על ברכיו של אבא הוא ניהל עם שושנה סוג של משא ומתן, הבטיח לה שהשנה הילד - כלומר אני - יתחיל להתאמן כמו שצריך, ושכנע אותה שאמשיך ללמוד אצלה גם בשנה הבאה . כך "עליתי כיתה" בחוג החלילית . קשה להאמין, אבל הריטואל הזה חזר על עצמו שלוש שנים ברציפות . בכל פעם הגעתי עם אבא שלי לשיחה אצל שושנה חצור, ובכל פעם הוא שכנע אותה איכשהו להחזיק אותי בחוג שנה נוספת . כל הילדים בחוג התקדמו ורק אני דרכתי במקום . לאחר שלוש שנים של לימודים על חלילית קטנה עברנו ללמוד על חלילית אלט, שהיא גדולה יותר ומיועדת למתקדמים . אתם כבר יודעים כמה מתקדם הייתי . . . כמובן שדבר לא השתנה, גם כשהחזקתי בידי את חלילי...
אל הספר