היום אני באותו גיל שהיתה בו אמי כשהתחלתי את לימודי באוניברסיטה, כשהייתי בת 18 וקצת . אהבת הקריאה חסרת המעצורים שלי הובילה אותי להחלטה ללמוד ספרות . לכאורה, החלטה לא פשוטה, שכן התקבלתי לכל שבעת החוגים שאליהם נרשמתי, שכללו : בלשנות, לימודים קלסיים, צרפתית, אנגלית, פילוסופיה וביולוגיה . אבל החוג הראשון שאליו נרשמתי היה תורת הספרות, ולכן אליו הלכתי . אולי היתה זו אהבת הסדר שלי, אולי היה זה גורל חתום מראש, אולי משיכה סקרנית לסיפורי מלחמת העולם השנייה והשואה, אולי דחף לקרוא אוטוביוגרפיות בדויות, פנטזיות כמעט, המתייחסות לאותה התקופה ‑ כל אלה או אף אחד מאלה שהובילו אותי לזכות בתואר שלישי בגיל 25 . אבל האם היה זה בגלל המלחמה ? איני יודעת, ונדמה כי לאיש מבני משפחתי לא היה אכפת . על המלחמה לא דיברנו הרבה, כלומר לא דיברנו תכופות . בכל הקשור ללימודי, חשוב היה להורי שאהיה מאושרת, ובכל הקשור לעָבָר משפחתי מהמלחמה הרחוקה ההיא, לכאורה, איש לא הקדיש לו מחשבה נוספת, ונראה היה שגם אני לא . הורי היו גאים בי . בדיעבד, נראה כי יכולתי ללמוד כל דבר שהוא והם עדיין היו גאים בי, בבתם הסטודנטית . הייתי הצעירה ביות...
אל הספר