אולי זה לא כל כך מפתיע שבחרתי במסלול הלימודים שבו בחרתי . בגיל ,48 כאשר סוף - סוף הגעתי ללמוד באוניברסיטת חיפה, כבר ידעתי כי המצפון שלי ינחה אותי להשתמש באקדמיה כדי לאפשר לי לחזור לילדה בת התשע ולנתח את האירועים שהותירו את משפחתי כמשפחה היהודית היחידה ששרדה בכפר הולנדי פסטורלי, בְמקום שידע פעם קהילה יהודית . אברר איך ילדותי בצל השואה השפיעה על חיי, ובכך אבין ואסלח להורי על כל מה שחוויתי כפגיעה בי בשנים הללו . ההיסטוריה נושפת בעורפי מובן שבמשך שנות ילדותי ונעורי המסך האטום מעל השואה נקרע קצת פה ושם, אבל לא היתה לי תמונה בהירה לגבי שורשינו מעבר ליהדותנו המבודדת, עד שצוות צילום אמריקאי הגיע להולנד כדי לצלם את יומנה של אנה פרנק . הניסיונות של הורי, כמו רוב הניצולים בהולנד, "לשים את הכול מאחורינו ולהעמיד פנים שאנחנו בסדר" התפוררו . הסרט נראה כהודאה פומבית של אשמה מצד הממסד . הורי הרשו לי לשאול את היומן מהספרייה, ועם תדהמה גוברת והולכת קראתי שהם לא היו היחידים שהצילו את עצמם על ידי onderduik , המילה ההולנדית שפירושה לרדת למחתרת, או בתרגום מילולי ‑ צלילה מתחת . רציתי לקרוא עוד ספרים, אבל בספר...
אל הספר