67 מפרויד עד איין ראנד המחצית הראשונה של הטענה - לא היה לה יסוד לחלוק גם על 97 המחצית השניה . גם כאן משתמש פרויד במילה מוסר ובהטיותיה באופן שונה מזה שנעשה בהן שימוש בפילוסופיה . גם כאן המוסריות עבור פרויד אינה אלא תופעה פסיכולוגית . החלק הראשון בפרדוקס נובע מהתובנה שאליה הגיעה הפסיכואנליזה מראשיתה, והיא כי האדם מונע באופן בסיסי מתוך הדחפים המצויים בסתם, שאינם נגישים לתודעה . אלא שלתפיסה זו כלפי נפש האדם חלק משלים - החלק שאותו מנסה פרויד להנחיל לקוראים במאמר זה - והוא שגם הנעלה שבאדם אינו נגיש לתודעתו . פרדוקס זה נגזר מהעובדה שהערכאה המוסרית הפנימית, כלומר העל-אני, אינה מודעת, נמצאת סמוך מאוד לסתם ולכן אינה ניתנת לשיפוט על ידי האדם עצמו . זה מקורה של הרגשת האשמה הלא מודעת . בהמשך מציג פרויד פרדוקס נוסף הנוגע לבני אדם באשר הם ולא רק לחולים שבהם : מבחינה של הגבלת היצרים, של המוסר, יכולים אנו לומר : הסתם הוא לא מוסרי לגמרי ; האני משתדל להיות מוסרי ; העל- אני יכול להיעשות מוסרי לעילא וגם אכזרי כמו הסתם . מוזר הדבר, כי האדם ככל שהוא מגביל את מידת תוקפנותו כלפי חוץ, כן הוא נעשה מחמיר יותר, כל...
אל הספר