338 גילה דנינו-יונה 4 אפשר לתאר ילדים גלויות ומהן ואילך הפכה נוכחותן למרומזת ומשתמעת . את תהליך ההשתנות כתנועה על רצף שהשלב הראשון בו הוא איקונוגרפיה סטריאוטיפית גזעית גלויה, ששלטו בה הצבעים שחור וחום והתמקדה בסיפורים על שחורים מאפריקה, תימנים, מרוקאים, מזרחים ומאוחר יותר אתיופים . השלב האחרון הוא הסוואה מרומזת שבה נמוגו הצבעים ואת מקומם תפסו ״קיצורי דרך מטאפוריים״ ( מוריסון, ,1997 12 ) המתבטאים ברמזים טקסטואליים וחזותיים מוסווים ומשתמעים — זו הטענה במאמר זה ואותה אבקש להציג : בספרי ילדים החל משנות השמונים מוצגים המזרחים באמצעות פרקטיקות הגזעה מרומזות . הפרקטיקות המרומזות הן השתקפות השיח הגזעי והאתני בחברה, שנותר בשנים האחרונות פעמים רבות סמוי, מרומז ומוסווה . אפשר שהמוטיבציה לרמיזה והסוואה לא נובעת רק מהמחויבות לתקינות פוליטית, אלא גם מ'הסכנה' בהגדרת האשכנזיות כקטגוריה, שתחייב להגדיר את המזרחיות כקטגוריה ( ששון-לוי, 2008 ; שושנה, 2013 ; ששון-לוי ושושנה, 2014 ) . הכרה כזו תוביל לשיח גלוי ולגיטימי על הכרה בקיפוח ועל חלוקת משאבים צודקת, ואפשר שמסיבה זו לוקה הגזענות החדשה בעיוורון צבעים ....
אל הספר