248 יעל גילעת שדה האומנות, ובייחוד מוסדותיו המרכזיים, עסק במידה מועטה בשאלות של אבל ושכול, לא כל שכן ביתמות בנסיבות צבאיות . תערוכות ומחקרים העוסקים במבעים אומנותיים של אבל ושכול צבאי מתוך חוויית היתמות המסופרת בגוף ראשון יחיד / ה, נדירים יותר מאשר אלה שעסקו בדמותו של חייל, אימת המלחמות, פולחן הנופלים ומשקל המיליטריזם בתרבות 1 הרחק מהשדרה הראשית של שדה האומנות התקיימו מספר הישראלית . מצומצם של תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות שהתייחסו במפורש ליתמות צבאית, לחוויית היתמות בגוף ראשון, תוך שיתופם של אומנים ואומניות שהם בנים, אחים, בנות או אחיות שכולות וכן אימהות ורעיות . נראה, שבעוד שהפרספקטיבה הזהותית ובתוכה המגדרית קונה לה מקום בשיח האומנותי, יתמותן הצבאית של אמניות כבנות השכולות נעדרת בו, כאילו המגדר נעצר בשערי השכול הילדי בנסיבות צבאיות . בחרתי להתמקד בעבודותיהן של אסנת אוסטרליץ ( נ . ,1969 קריית טבעון ) ומיכל שכנאי-יעקבי ( נ . ,1967 קיבוץ יפעת ) , שתיהן אומניות רב-תחומיות ששכלו את אבותיהן בנסיבות צבאיות בילדותן, גדלו כבנות שכולות, התחנכו לאור מושגי הקרבה, קורבן וגבורה המוטמעים בפולחן הנ...
אל הספר