תעודת עיתונאי

המהפכה שלא הייתה 309 לקונסוליה הבריטית ברחוב הירקון, הראיתי להם את המכתב עם החתימה של עורך העיתון, והפקידה, שישבה מעבר לאשנב, נתנה לי, בלי שאלות מיותרות, טופס רשמי המאשר את מעמדי כעיתונאי . "את הטופס הזה", היא הסבירה לי, "אתה אמור להגיש לשוטר בביקורת הדרכונים בשדה התעופה בכניסה לבריטניה" . עשיתי כדבריה, והשוטר בביקורת הדרכונים חתם לי על הטופס, ורק ציין, כי במהלך החודש הקרוב עליי ללכת לתחנת המשטרה הקרובה לביתי, כדי להסדיר את מעמדי . כעבור שבוע הלכתי לתחנת המשטרה, ושם, "תמורת" הטופס מהקונסוליה, נתנו לי תעודה של "תושב קבע", שאפשרה לי להירשם כסטודנט חלקי, ולשלם אותו שכר הלימוד של הסטודנטים הבריטיים . בתור עיתונאי, שלחתי ל'העיר' שלושה ריאיונות שעשיתי בלונדון . הריאיון הראשון היה עם דניס גולדברג, חברו של נלסון מנדלה, שישב איתו בכלא ברובן איילנד . בשיחת הטלפון בינינו הצגתי את עצמי, וסיפרתי לו שגם אני הייתי אסיר פוליטי . "כמה שנים ישבת בכלא ? " הוא שאל . " 21", אמרתי לו . "אין הבדל", הוא השיב, "בין 12 ל – ,22 זה אותו דבר" . במהלך הריאיון ספק שאלתי, ספק שוחחתי איתו . "חשתי קרבה אליך", אמרתי לו,...  אל הספר