אחרית דבר

182 אחרית דבר של שכיבה במיטה, הולכת לאן שרגליי נושאות אותי ושקועה באבל שלי . לפתע שמעתי קול של גבר מדבר אליי . הרמתי את ראשי, ועל דרגש גבוה עמד לפניי בחור צעיר ובפשטות שאל : "מה שלומך ? " הוא היה בעל דוכן קטן של תכשיטים במדרחוב, שלאורכו ניצבו דוכני רוכלים נוספים . "התינוק שלי מת", עניתי . והוא, בלי להשתהות, קרא בהתפעלות : "חזק ! " ואני — פרצתי בצחוק אדיר . האבסורד הזה של התפר בין החיים ובין המוות — של התינוק וגם שלי — אל מול היום-יומי והבנלי, ניתק אותי, באחת, מהעצב שהיה כל עולמי, ובבת אחת זרק אותי למציאות אחרת של החיים ברגע הנוכחי . ואותו הרגע היה . . . מצחיק מאוד . אבל הרגע לא היה רק מצחיק, הוא גם צייד אותי בתובנה גדולה : דווקא בעיתות מצוקה, כשהלב מתרסק ומחפש לבלי שוב את אותה חוליה שתאחה אותו, שתחזיר את החיים לקדמותם, דווקא אז יש לְפַנות מקום בלב למשהו אחר, לשבור את ההרגל שנוצר עם ההתמודדות הקשה ולאפשר לקרן האור להפציע מבעד לאפלה . בסרט "היומן" מתואר איש זקן המספר סיפור לאישה בבית אבות . האישה היא אשתו, החולה באלצהיימר, והוא מספר לה את סיפור חייהם המשותפים, השזורים באהבה גדולה ובהתגבר...  אל הספר