מרים מצנר קינן 16 קרוא וכתוב . אבל באופן מסודר ורשמי, מטעם המדינה, רק ב‑‑ 1970 הוקם "פרויקט תהילה" לביעור הבערות . זה עבד כך : בית הספר השכונתי שבבוקר למדו בו הילדים, נותר פתוח, ובשעות הערב הנשים הגיעו אליו כדי ללמוד . כל מי שהיה עובר בשנים ההן ליד בתי ספר באותן שעות היה רואה את האורות דולקים ושומע את הרעש וההמולה במסדרונות . בצהריים, ביום האחרון ללימודים לפני חופשת החנוכה, בסוף שנות ה‑‑ 90 של המאה ה‑‑ ,20 כאשר המילניום כבר עמד מעבר לפינה, על השולחנות בחדר המורים נערמו ארגזי הקרטון הריקים מסופגניות, ובית הספר הלך והתרוקן . יצאנו גם פרידה ואני, והיא אמרה שיש לה עוד מסיבת חנוכה בבית הספר בערב . שאלתי אותה אם היא מלמדת גם בפרויקט "תהילה", והיא ענתה שכן, אבל שהפעם היא פחות שמחה ללכת . "פעם", אמרה, "היו לנו כיתות מלאות נשים . כל ערב חג הן היו ממלאות את המסדרונות בבית הספר במטעמים שהכינו . החגיגות היו שמחה ענקית" . והיום, אמרה בפנים נפולות, "יש לנו בקושי כיתה אחת עם תלמידות בודדות . . . " . "נפלא", אמרתי לה, "זה אומר שעשיתן את העבודה . הרי הבנות של אותן נשים שבאו ללמוד אצלכן כבר הולכות לבית ...
אל הספר