ז. שטיינר, לסינג ובובר

יחסו של שטיינר לציונות ולמייסדיה 557 שמוצגת בספרו "נתן החכם" , סייעה לי בהבנת הבעייתיות שבהומניזם של שטיינר . ירמיהו יובל, בספרו "חידה אפלה — הֶגֶל, ניטשה והיהודים" , אומר על השקפה זו של לסינג : זוהי תפיסת הנאורות של לסינג [ . . . ] : האנושיות שביהודי נחשפת ויוצאת לאור — אבל לא באמצעות יהדותו, אלא על ידי התעלמות [ = מודגש במקור, י . ק . ] מן היהדות שלו וחישופו של אדם כללי מופשט בתוכה . גם ההכרה בערכו של אדם מתייחסת אל האדם בתור אדם, ולא בתור יהודי, נוצרי, גרמני, אישה וכדומה . [ . . . ] בגישה ליברלית מופשטת זו חבויה למעשה הדרישה, שהיחיד יוותר על זהותו המיוחדת כתנאי לכך שאנושיותו תוכל להיחשף ולהיות מוכרת . [ . . . ] ל זה ניצחונה של תפיסה ש ינה רו ה סתירה ין סו לנות כלפי ה דם כ דם, וחוסר 21 הסו לנות כלפי זהותו המיוחדת ( יובל, חידה אפלה, עמ' 66 ) . עמדתו של לסינג ליברלית יותר מזו של שטיינר, משום שלסינג דגל באידיאל הדת הטבעית והאוניברסלית, שמימושו אינו מותנה בשלוש הדתות הגדולות, טבועה בנפש כל אדם, והיא המדריכה אותו למילוי חובותיו המוסריות ולהשגת קיומו של האֵל האחד . בתקופת ההשכלה, באירופה, ...  אל הספר