יחסו של שטיינר לציונות ולמייסדיה 543 ונסערת . באמצעות שיפוטם זה הם מרגיעים את עצמם, ואינם ממשיכים לדון עוד בסוגייה זו ( שטיינר, געגועי היהודים לפלשתינה, עמ' 196 ) . כבר שם המאמר, "געגועי היהודים לפלשתינה" , מרמז על לשונו הלגלגנית המופנית כלפי היהודים . יהודים התגעגעו למולדתם ההיסטורית במשך גלותם הממושכת בארצות הנצרות והאִסלם, בהסתמכם על נבואות הנחמה המקראיות . אפשר לכבד זאת גם אם מחזיקים בפרשנות אחרת להיסטוריה ( ראו : הוויכוח על גלותם של היהודים, להלן, פרק טו ) . מי שנושא את דגל האהבה — ראוי שיתחשב יותר ברגשותיהם של אחרים, גם אם הוא סבור שפרשנות המקרא שלהם בעניין זה מוטעית, וגעגועיהם לציון הם בגדר גחמה ופנטסיה . גם העובדה ששטיינר כותב "הארץ המובטחת" ( במירכאות ) , מלמדת על הזלזול שלו בערגת היהודים לארץ ישראל, והיא אף מעידה שלא הבחין בין ציונות מדינית שחיפשה מקלט ליהודים, לבין ציונות דתית שעבורה השיבה לארץ ישראל היא שלב בתהליך המשיחי-גאולי . הצירופים של שטיינר, "הזיה מטורפת, פרי פנטסיה חולנית ונסערת" , "הפצת תעמולה" , "הקמת ממלכה חדשה בפלשתינה" וציון עייפותם של יהודי אירופה מחייהם בה, מ...
אל הספר