254 | ספר במדבר י', כד ) . בספרות התורנית רווחים דימויים אופייניים המוצמדים לאישים מקראיים בולטים, שכונו על שם מעשיהם, כמו : יוסף הצדיק, אהרן אוהב שלום ורודף שלום, שמשון הגיבור, ולהבדיל – המן הרשע, או אחשורוש מלך שוטה . כמה מדרשים קושרים דימויים אפילו לקב"ה, שנגלה על הים כגיבור עושה מלחמה, ובהר סיני כזקן מלא רחמים ( לדוגמה – ילקוט שמעוני, בשלח רמז רמו, ד"ה ה' איש מלחמה ) . שקידה על תדמית חיובית חשובה לכל אדם . לערעורה עלולות להתלוות השלכות שונות . יהודה שהפקיד בידי תמר את מקלו, פתילו וחותמו, עד שישלם לה את גדי העזים שהתחייב לתת לה, שולח את רעהו העדולמי לתמנה לחפש את הקדשה ולפרוע את חובו . זה תר אחריה לשווא ואינו מאתרה . אנשי המקום מעידים כי "לא היתה בזה קדשה" ( בראשית ל"ח, כא ) . בתגובה, פוסק יהודה : "תקח לה פן נהיה לבוז" ( פס' כג ) . כלומר, אין טעם להוסיף ולחפשה, שכן התמשכות החיטוטים תעורר את סקרנות התושבים, תביא לחשיפת הפרשה, לפגיעה בתדמיתו של יהודה כאיש משפחה נאמן, ולהתבזות אישית שאין בה חפץ . כך מפרש רד"ק . רשב"ם מחריף את נימת החשש : 'פן נהיה לבוז – לחזר אחר קדשות' . לעומתם אבן עזר...
אל הספר