הכרה בין־לאומית והסכסוך הישראלי-ערבי

100 לא לבדד : מדיניות החוץ של ישראל שקבעו את קווי התיחום בין המדינה היהודית למדינה הערבית, אשר אמורות היו לקום . עובדה זו חיזקה מאוד את יכולתן של מדינות ערב להתנות כל משא ומתן עם ישראל בנכונות לוויתורים טריטוריאליים . משמעותיות יותר היו תביעות של מדינות מרכזיות במערכת הבין-לאומית, ובראשן בריטניה וארצות הברית, לוויתורים על אזורים בשליטת ישראל כמו הגליל המערבי וחלקי הנגב כדי לאפשר השגת שלום באזור ליישובם של פליטים ערבים, למתן גישה יבשתית לירדן לים התיכון וליצירת רצף טריטוריאלי בין מצרים לעולם הערבי שממזרח לישראל . העמדה הישראלית החד-משמעית הייתה שכל דיון על גבולות הקבע שלה חייב להתבסס על קווי שביתת הנשק . תיקוני הגבול שהייתה מוכנה להם היו מזעריים . דוגמה לכך הוא המאבק על הנגב . במרכזו היה האינטרס הבריטי המסורתי לשלוט על רצועת היבשה שבין מצרים לעיראק, שיוצרת רציפות טריטוריאלית לרוחב ישראל . 11 הבריטים ניסו מנובמבר 1947 ועד השגת הסכמי שביתת הנשק באמצע 1949 לשנות את תכנית החלוקה באזור הנגב לטובת הערבים . האמריקנים התלבטו בשאלה זו . מחלקת המדינה גיבשה גישה דומה לזו של משרד החוץ בלונדון, ובוו...  אל הספר