שוריר : 1984 - 1988 | 159 קיבלתי בגישת "ננסה, מה יכול להיות", אבל פה היה משהו חדש : את התפקיד באו"ם ממש רציתי . האמנתי שהאו"ם יכול לשמש זירה אידיאלית לקידום מעמדה של ישראל בעולם . נזכרתי בנאומו הבלתי נשכח של שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג ב- 1975 , כשקרע על הבמה את נוסח ההחלטה שהשוותה את הציונות לגזענות . זכרתי גם את נאומיו התקיפים של השגריר יוסף תקוע, ואת הנאומים חוצבי הלהבות של שגרירי ארצות הברית דניאל פטריק מויניהן וג'ין קירקפטריק, שנחלצו תמיד להגנתה של ישראל . התכוונתי לנקוט גישה דומה של תקיפוּת שאינה מרכינה ראש . הסגנון הזה לא רק התאים לי היטב : ידעתי שזאת הגישה היחידה שתצליח . פלר ואני השתכנו בשדרה החמישית במנהטן, במעון הרשמי של שגריר ישראל באו"ם . כמה קומות תחתינו התגורר ארתור ( פאנץ' ) סולצברגר, מו"ל הניו- יורק טיימס, והתיידדתי איתו . אבל חברינו הקרובים ביותר לא היו עיתונאים או פוליטיקאים אלא האחים ג'יי וזיג זִיסֶס, שני יזמים בעסקי הפיננסים שגרו בהמשך הרחוב, ומשפחת זמיר שהגיעה מאיראן . לשם התעמלות, הייתי הולך ברגל ממשכן הקונסוליה הישראלית סמוך למטה האו"ם ברחוב 42 ועד לדירתנו ברחו...
אל הספר