עמיה ליבליך 232 שהכינה הוא סיפור חיים שלם, שאני רואה בו גם כעין הצדקה לקשר הזוגי הנוכחי שלה, אבל הסיפור מתארך מאוד, ואני מפעם לפעם שואלת את עצמי אם כל זה נחוץ לנושא הספר . עם זאת, אני לא רוצה להעליב אותה ולבקש להגיע לעיקר . בסופו של דבר אני חושבת שהיא בחרה בדרך נהדרת להציג את עצמה ולהסביר איך יצרה קשר אינטימי כאלמנה עם גבר אחר בתוך המוסד, ועשתה זאת כשאשתו עוד הייתה בחיים . לא רק הסיפור של נרקיס מיוחד, גם סגנון הדיבור שלה, הלא-תקני לעיתים . הקפדתי לשמור עליו כאשר העברתי את דבריה אל הכתב . עמיה : מה שלומך היום ? נרקיס : היום לא כל כך טוב . נתפס לי הצוואר . אני לא יודעת מה . . . . יצאתי ביום שישי [ עכשיו יום ראשון בבוקר ] , וקצת כואב לי . לקחתי כדור . יעבור ! [ בביטחון ] זה חייב לעבור ! [ צוחקת ] . [ "חייב לעבור" זה ממש המוטו של חייה, כפי שאבין אחר כך . ] עמיה : כן . ממתי את פה בדיור המוגן ? נרקיס : במאי יהיה שבע שנים . באתי הנה עם בעלי . הוא נפטר לפני שנתיים ושלושה חודשים . עמיה : בת כמה את עכשיו ? בלי עין הרע . . . [ אני כאילו מנחשת מה שתאמר לי בהמשך השיחה, שהיא מאמינה בעין הרע . ] נרקי...
אל הספר