עניין של מוות וחיים 198 אותי יותר מכול הוא דמנציה חמורה, ועכשיו שאני גר לבדי, הפחד מדמנציה החריף אפילו יותר . איני בטוח שאני רוצה להיבדק, שהרי אין בנמצא שום טיפול לדמנציה . הנוירולוג גם מביע דאגה לגבי השאלה, אם עלי להמשיך לנהוג . לא מוצא חן בעיני לשמוע זאת ממנו, אבל אני מסכים איתו באופן חלקי . הייתי מודע למגבלות הנהיגה שלי : דעתי מוסחת בנקל, לעיתים קרובות אני חש שלא בנוח בזמן הנהיגה, ואיני נוהג עוד בכביש המהיר או בלילה . שקלתי למכור את המכונית שלי ואת המכונית של מרילין ולקנות רכב בטוח יותר, אבל הפגישה הזאת משנה את דעתי . מתוך הכרה בעובדה שלא אנהג עוד זמן רב, אני מסלק ממוחי כל מחשבה על קניית מכונית חדשה . במקום זאת אני מחליט למכור את המכונית של מרילין, המכונית שהיא אהבה בשש השנים הקודמות . אני מטלפן לחבר שבבעלותו כמה סוכנויות למכירת מכוניות, ובהמשך היום הוא שולח אחד מעובדיו, שלוקח את המכונית של מרילין . למחרת אני עוטה צווארון אורתופדי לא נוח ומסיר אותו שוב ושוב כדי להניח רטיות חמות וקרות על הצוואר . איני מפסיק לחשוב על הדאגה של הנוירולוג בדבר דמנציה קרֵבה והולכת . אבל תקרית מטרידה הרבה ...
אל הספר