המוות מגיג 133 למטה אפילו בעזרת כיסא המדרגות החשמלי . האחות מן ההוספיס משוכנעת שהכאב מחריף בגלל המיטה הכפולה הרכה שמרילין ואני ישנים בה יחד, ומתעקשת שמרילין תישן במיטה קשה יותר בחדר השינה הקטן בעברו האחר של המסדרון . בלילה הזה מרילין ישנה טוב יותר, אבל אני ישן בכי רע : אני מודאג כל כך שמא לא אשמע אותה אם תצעק מכאבים, שאני שוכב ער ומקשיב רוב הלילה . למחרת הילדים שלי ואני מסדרים מחדש את הרהיטים, מעבירים את המיטה הקטנה הקשה יותר לחדר השינה שלנו, ליד המיטה הכפולה, ומעבירים את כוננית הספרים הענקית שבחדר השינה לחדר אחר . ברור עכשיו שמרילין לא תהיה מסוגלת ליהנות מחג ההודיה עם המשפחה . הכאבים גברו כל כך, שצוות ההוספיס נותן לה מנת מורפיום קטנה מדי שעה כדי שתרגיש בנוח יותר . שתי מנות המורפיום הראשונות מרדימות אותה לרוב היום . בכל פעם שאני מנסה לדבר איתה, היא מצליחה רק למלמל כמה מילים, ואז שבה ונרדמת . אני שמח על ההקלה בכאב שלה, אבל בוכה כשאני קולט שהיא ואני אולי כבר שוחחנו זה עם זה בפעם האחרונה . אני רואה גם את התסכול של בני בן . הוא הסכים לערוך את "עדים תמימים", הספר של מרילין על זיכרונות ילדוּ...
אל הספר