אנטוניו גרמשי 188 של המנהיג האידיאלי מעלה בפנינו מקיאוולי — בקטע שמבחינה אמנותית הוא אפקטיבי מאוד — את דמות המנהיג האמיתי, שמבחינה היסטורית מגלם את המנהיג האידיאלי . האזכור הנרגש הזה משתקף בספר כולו ומעניק לו צביון דרמתי . ב הקדמות ] Prolegomeni [ של 84 מכונה מקיאוולי האמן של הפוליטיקה, לואיג'י רוסו ] Russo [ ופעם אחת אף מופיע הביטוי "מיתוס", אך לא בדיוק במובן שצוין לעיל ( . את הנסיך של מקיאוולי ניתן לחקור כהדגמה היסטורית של 85 כלומר כאילו היה אידיאולוגיה פוליטית ה"מיתוס" הסורליאני, המתגלה לנו לא כאוטופיה צוננת ולא כדוקטרינה רציונלית, אלא כיצירה של דמיון ממשי הפועלת את פעולתה על עם מפוזר ומפורר כדי לעורר ולארגן את רצונו הקולקטיבי . המאפיין האוטופי של הנסיך בא לידי ביטוי בעובדה ש"הנסיך" לא היה קיים במציאות ההיסטורית ולא הופיע לעיני העם האיטלקי באמצעות מאפיינים מידיים ואובייקטיביים, אלא היה הפשטה דוקטרינלית טהורה : המהות המסמלת את המפקד, את המנהיג האידיאלי . אך היסודות הרגשיים, המיתיים, המצויים בספרון זה, במחווה דרמתית המותירה רושם רב, מתמצים ומתמלאים בחיוניות בסיומו של הספר, בקריאה לבוא...
אל הספר