ל. ״ירחצו את ידיהם״

6 | שער שביעי : משמעי מקראות מוציא אותו מפשט המשמעות הנראה לכאורה . אין מדובר כאן ב׳רחיצה׳ רגילה במים לשם התנקוּת מעוון . נראה לי כי מדובר כאן בפועל ׳רחץ׳ במשמע ׳סמך׳, כמשמעו בארמית, ״ירחצו את ידיהם על העגלה״ ( שם כא, ו ) יש להבין אפוא ׳יסמכו את ידיהם על העֶגלה׳ . לא ב׳מים׳ מדובר כאן, ולא ב׳רחיצת ידיים במים׳ שאינם בנמצא, אלא ב׳סמיכת ידיים על׳ עֶגלה הנערפת כקרבן . שימוש מֵעין זה מצאנו במקורות הארמית של ארץ-ישראל, כך בבראשית רבה יד, ז ( תיאודור-אלבק, עמ׳ ) : ״אנן רחיצין במרי שמיא״ ( = סומכים, בוטחים ) , ובתרגום המכוּנה יונתן, בר׳ כז, מ : ״ועל סיפך תהי רחיץ״ ( = סומך ) , ובתלמוד ירושלמי, שבת פ״ב ה״ו ( ה ע״ב [ עמ׳ 8 ] ) : ״לא תתרחץ על צלותי״ ( = תסמוך ) , ועוד . יש שיזכרו את לשון התפילה ׳בריך שמֵהּ׳ לפני פתיחת ארון הקודש : ״לא על אנש רחיצנא ולא על בר אלהין סמיכנא״ ( זוהר, ויקהל ) , בהקבלת המשמעות של שני הפעלים ׳רחץ / סמך׳ . ואכן, אם ענייננו כאן ב׳סמיכת ידיים׳ על ראש הקרבן, הכול אתי שפיר . חזקה עלינו מסורת ההלכה המקראית, שנתנסחה היטב במשנה ( מנחות ט, ז ) : ״כל קרבנות הציבור אין בהם סמיכה, ח...  אל הספר