הם יהודים המתפללים לאלוהים, שומרים שבת והולכים לבית הכנסת בשבת . זו התמונה שראיתי לנגד עיניי . המילה הראשונה שההורים שלי לימדו אותי הייתה ירושלים . באתיופיה הרחוקה חיה קהילת "ביתא ישראל", על פי המנהג היהודי התנ"כי : כולם מתפללים, מגיעים לבית הכנסת בשבתות ובחגים בבגדים חגיגיים, אוכלים ביחד, מדברים . בכל שיחה כזאת עלתה המילה "ירושלים" . כל החברים בקהילה ידעו שבמוקדם או במאוחר יגיע הזמן שבו נחיה בירושלים, כחלק מהעם היהודי . וב 1984 זכיתי להגשים את חלומי . עליתי בגפי לישראל, לירושלים . ההורים המבוגרים נשארו באתיופיה . רציתי לעלות לישראל יחד עם ההורים, אבל המצב לא אפשר זאת . כשביקשתי לחכות עד שכולנו נוכל לעלות יחד, אמי הסכימה, אבל אבי פסק שאעלה ללא עיכוב, שמא השלטון המרקסיסטי ששלט באתיופיה באותה תקופה יגייס אותי לצבא . אבא שלי גם סבר שאם כבר נקרתה בדרכי הזדמנות, צריך לנצלה ולעלות לישראל, לא להתמהמה ; אורזים את החפצים ויוצאים לדרך . לאבא שלי לא היה מושג איך נראית ירושלים או איך יקבלו אותי, רק בזכות האמונה החזקה שלו שיהיה בסדר, הגעתי ארצה . מרגע הגעתי התאמצתי להשתלב בחברה הישראלית, לדבר בעברי...
אל הספר