הלכות תלמוד תורה ד . פסיקתו של הרמב"ם בעניין הרשות שיש לקבל מהרב מיושמת על ידו במדויק באיגרת ששיגר לתלמידו : 'ואשר הזכרת בדבר הליכתך לבגדאד, 23 הריני נותן לך רשות לפתוח מדרש וללמד ולפסוק הלכה' . אין להתכחש לעובדה שהמינוי להוראה היה כרוך לא אחת בבוחן ציבורי שנערך אחרי קבלת התואר 'סמוך', אם כי נראה שבוחן זה נועד בעיקר לעמוד על אופיו הדתי של המועמד . בסופו של עניין, הרמב"ם אינו מחייב את המועמד לעמוד בבוחן ציבורי רשמי ; החיוב הוא נטילת רשות מרבו בלבד . אמנם בארץ ישראל נהוג היה שהתלמיד נטל רשות מישיבת 'ארץ הצבי', כלומר, נדרש מתן רשות מוסדית, אך רשות הרב היא שנהגה בחו"ל . הנוהג שעליו 24 מוסר הרמב"ם הוא אפוא נוהג חו"ל . הלכה ד ולא כל מי שמת רבו מותר לו לישב ולהורות בתורה, אלא אם כן היה תלמיד שהגיע להורייה . וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה שוטה רשע וגס רוח . האם עלינו להבין מכך שאין כלל פיקוח, אישי או מוסדי, על פעילותם של מורי ההוראה בישראל ? הפתרון המיימוני בא לידי ביטוי בכמה מקומות . תלמיד שלא קיבל רשות מרבו טרם פטירתו רשאי להורות רק אם הוא 'תלמיד שהגיע להורייה' . נראה מלשון זו שהתלמי...
אל הספר