ההתוודעות לשואה בזירת התאטרון ביישוב בשנות הארבעים: לא אמות כי אחיה לדוד ברגלסון

314 שלי זר ציון 'מהי האמת האמנותית המסוגלת למסור על הבמה את אימת הימים האלה ? היכן המידה ? איה הגבול של המותר והאסור ? מהו כוחו של נאטורליזם ואיה מתחיל הספר ? הייתכן שגיבוב 62 זוועות על הבמה ימסור בפועל ממש את הרגשת הזוועה ואת רוח הזמן ? ' . אף שגולדברג העריכה מאוד את יכולותיו הספרותיות של ברגלסון, היא התאכזבה גם מן 63 המחזה וגם ממימושו הבימתי, וראתה בו בעיקר 'בליל של סיוט סמלי ונאטורליזם מדומה' . מבקר התאטרון חיים גמזו היה שותף לביקורתה של גולדברג על החיזיון הבימתי : המציאות הניתנת ב'לא אמות, כי אחיה' היא כה איומה, כה היולית באכזריותה, כה משוועת בזוועות תופת, שאין אנו יכולים לקבלה כמות שהיא [ . . . ] . אין להעלות אמת- סיוטים על מגש ואין להכריז : 'הנה, ראה, אדוני, הרי זוהי אמת ! ' [ . . . ] אולם התיאטרון אינו בא להוכיח את אמיתותן של העובדות, אלא את אמיתות האמנות התיאטרלית, אמיתות המשחק, אמיתות האקלים הנפשי . 64 באביב 1944 כבר ידעו ביישוב כי הנאצים מבצעים רצח עם ביהודי אירופה . בחודש מאי, שבו עלתה ההצגה, עסקו הנהגת היישוב והעיתונות המקומית בקדחתנות במאמצים דיפלומטיים למנוע את גירושם של ...  אל הספר