14 פרק ראשון יאבד את משמעותו אז . הוא אפשרי רק מכיוון שהדה-הומניזציה, אף שהיא עובדה היסטורית מוחשית, אינה גזירת גורל אלא תוצאתו של סדר לא צודק שמוליד את אלימותם של המדכאים, שבתורה שוללת את אנושיותם של המדוכאים . מכיוון שהפגיעה באנושיותם של המדוכאים מעוותת את מימושה המלא יותר של האנושיות, היא גורמת להם שייאבקו במוקדם או במאוחר במי שעוללו זאת להם . אלא שכדי שלמאבק תהיה משמעות, אסור למדוכאים להפוך למדכאי המדכאים אגב חתירתם לשקם את אנושיותם שלהם ( חתירה, שהיא עצמה דרך ליצור אנושיות זו ) . אדרבה, עליהם להיות משקמי האנושיות של שני הצדדים . זו אפוא משימתם ההומניסטית וההיסטורית הגדולה של המדוכאים : לשחרר את עצמם ואת מדכאיהם גם יחד . המדכאים, שמדכאים, מנצלים ואונסים מכוח עוצמתם, אינם יכולים למצוא בְּעוצמה זו את העוז לשחרר, לא את המדוכאים ולא את עצמם . רק עוצמה שמקורה בחולשתם של המדוכאים תהיה חזקה מספיק כדי לשחרר את שניהם . הניסיון "לרכך" את עוצמתו של המדכא כמחווה לחולשתו של המדוכא מתגלה כמעט תמיד כנדיבות כוזבת ; אכן, הניסיון לעולם אינו חורג אל מעבר לכך . כדי שיוכלו לתת ביטוי ל"נדיבותם" לאורך זמ...
אל הספר