טליה אפלבאום פלד 80 היה זה סמוך לזמן שבו חזרה החולה לעבודתה כמטפלת, עדיין קירחת וחלשה, אומדת את נזקי הכימותרפיה בגופה ובנפשה . כשחשה כי היא יכולה לחזור לעבוד התקשרה למטופלים שלה להזמינם למפגש ראשון . חמישה חודשים הם חיכו לה, לאחר שעזבה אותם "מהיום למחר" בשל הסרטן שחדר לגופה בפתאומיות אפלה . אחת המטופלות — אשה חריפת שכל וחדת מראה עם תחושת נינוחות שתמיד עוררה בה קנאה — אמרה לה שכבר מצאה פסיכולוגית אחרת . "אמנם מיין סטרימית לכאורה, אבל יש לה עיניים כחולות, חדות וחכמות וגם היתה אסרטיבית איתי כשהיה צריך . " משהו בתיאור לכד את החולה . היא רצתה גם . היא היתה זקוקה למקום משלה . היא חשה ללא עור וללא מערכת חיסון טובה דיה . ההיעדר של החיסוניות הנפשית התקשר בחווייתה למחלה — סרטן לימפומה של מערכת החיסון . החולה השיגה את מספר הטלפון של הפסיכולוגית והתקשרה . שעת אפס 81 היא ידעה כמה קשה למצוא פסיכולוגית ללא קשרים . והיא לא רצתה דרך קשרים . רצתה שקט . אז היא סיפרה שהיא אחרי סרטן . אולי הסבל הזה יעורר בפסיכולוגית אמפתיה והיא תקבל אותה לטיפול ? האם ללא הסרטן אינה ראויה לאמפתיה ? חשבה לעצמה בעודה משוחחת ב...
אל הספר